2013

קרון משא גרמני לישראל הרצאת רוני דותן בפני ועדת הנצחת השואה ואורחים - כנסת ישראל 29/10/13

 

שלב הרעיון הראשוני

הרעיון עלה במוחי לפני כשנה וחצי, בעת נסיעה של טטיאנה ושלי ברכבת לברלין . באחת מתחנות הרכבת שבדרך הבחנתי מרחוק במספר קרונות נטושים שנראו לי דומים לקרונות בהם הובלו היהודים בשואה.

ביקשתי מטטיאנה שתצלם את הקרונות המרוחקים. מכאן ואילך החל מסע מופלא בהתנדבות ושלא למטרת רווח או תמורה כספית, לאיתור, זיהוי, שיפוץ והבאה ארצה של קרון רכבת משא גרמני שהרבה אלפים כמותו שימשו להובלת יהודים בתקופת מלחמת העולם השנייה.

לא היה לי מעולם כל קשר מיוחד או מידע קודם לקרונות או לנושא הובלת יהודים למחנות המוות אבל הנושא ריתק אותי.

על טטיאנה אני מוכן לספר שמדובר בילידת מזרח גרמניה לא יהודיה המתגוררת בברלין. היא פעילה במקביל במספר מיזמים הקשורים בשואה . הכל החל אצלה לאחר קריאה של הספר "המפתח של שרה" לפני שנים מספר, ספר שהפך להיות המפתח של חייה. טטיאנה נרתמה מייד לנושא החדש "חיפוש קרון רכבת משא מתקופת השואה והבאתו לישראל" תוך שאנו מחלקים בינינו את המשימה באופן שהיא מטפלת בענייני גרמניה ואילו אני בכל הקשור למיזם בישראל.

לאחר בחינת הקרונות שראינו ליד ברלין, אליהם הגענו כעבור זמן במעבר מעל גדרות רשת והליכה בין פסי רכבות פעילות, שבתי ארצה, למדנו את הנושא, יצרנו קשר עם חברת הרכבות ה – D.B. ועם מומחים לעניין בגרמניה ובביקור הבא עברנו לסרוק תחנות רכבת אחרות בהן מצויים קרונות מהסוג המתאים והראוי לדרישותינו.

יצרנו קשר עם עמותות פרטיות בגרמניה של אספני קרונות-רכבת, הפועלות לאיסוף ושימור סוגי קטרים, רכבות וקרונות שונים ובדקנו מעל תריסר קרונות משא שמצאנו. ליווה אותנו מההתחלה גדול המומחים הידועים בה"א הידיעה בגרמניה בתחום קרונות שואה ונושא הובלת היהודים למותם, ד"ר אלפרד גוטוולאד מנהל המוזיאון הטכני בברלין והאיש שבעצמו הציב קרון שואה במוזיאון בברלין כבר בשנת 1988.

העובדה שקשה למצוא בחו"ל מוזיאון העוסק ב"עת החדשה", שאינו מציג קרון שואה אותנטי מול העובדה שבארץ אין קרון כזה הציפה וחידדה את הצורך בקרון מהסוג המתאים בארץ. מצאתי שמצד אחד נושא הקרונות מרתק משום שהוא היה חלק גדול וחשוב, בתרמית ובהונאה במסלול ההשמדה שנקטו הגסטאפו יחד עם חברת הרכבות הגרמנית ה- "R.B. ". מצד שני כבר מההתחלה היה ברור חלקה החשוב של האוכלוסייה האזרחית – שרובו אולי לא נטל חלק פעיל בהליך ההשמדה – אולם שיתף פעולה בכך שעצם עינייו ומנע קולו, התעלם ושתק במודע מהיקף וכמות הפעילויות שהיו כרוכות באיסוף ומישלוח היהודים ברכבות מזרחה.

כולנו מכירים את תרמית ה"גטו" כמו גם את תרמית ה"מקלחת". הנאצים הקדישו מחשבה רבה, עד לפרט השולי והזניח לכאורה גם לתרמית ה"היסעים". היהודים נדרשו למלא מסמכים שכותרתם הייתה "מישלוח למזרח", "פינוי", "הגירה", "מעבר-למזרח לצרכי יישוב מחדש" וכד'. הנאצים דאגו שכל מטען יהיה מסומן בשם בעליו, מספרו במשלוח והיעד הסופי. הם אירגנו תחנות רכבת ספציפיות עם שילוטים מפוברקים לצורכי המשלוח באזורים היותר מבודדים, ופעלו בעיקר בלילות. הנאצים דאגו שהחיוב בגין ההסעה ל"מזרח" ישולם על ידי הנוסעים ל""סוכנות נסיעות"" מדומה שהוקמה לצורך ההיסעים מזרחה [במקרים אחדים הייתה הקהילה היהודית ""בעלת הסוכנות""]. משם עבר הכסף לחברת הרכבות ודרכה לגסטאפו. מסלול שכביכול ניקה את הגסטאפו מהקשר בין תשלום ההובלה לבין הנוסע האומלל. המחיר היה מבוסס על גיל הנוסע ומרחק הנסיעה. הכרנו גם את ההנחייה משנת 1940 "Auf jeden wagen kommt es an " שפירושה המעשי "כל סוג של רכב כשיר ישמש להובלה" לטובת הוורמכט .

הרכבות שפעלו להובלת יהודים החל מאוקטובר 1941 היו בעיקר רכבות נוסעים ["רמה 3"] אליהן הצטרפו קרונות משא מקורים ואף קרונות משא פתוחים בלא גג. בדרך כלל הוכנסו לקרון משא מדגם G-10 עד 100 איש אישה וילד. למדנו גם על ההוראה של הגסטאפו לחברת הרכבות שהייתה הוראה חד-משמעית "על הנוסעים להגיע ליעד כשהם חיים !". למרות זאת ישנה הערכה שמעל 1.5 מליון איש מתו כבר בקרונות בדרכם למחנות המוות. בשלב ההכנה למדנו גם שלאחר המלחמה נעלמו הרישומים לגבי פעילות קרונות המוות, השלטון שלאחר הרייך דאג במקרים רבים גם לשינוי מבני של דלתות ההזזה של הקרונות, מחיקת רישומים מדפנות הקרונות ועוד. באותו שלב בו בנינו את התיזה של השיחזור הרצוי של הקרון שיבחר, קבענו שלא יהיה מדובר אלא בשיפוץ מינימאלי והכרחי, החלטנו על עקרונות ומטרות השיחזור וכיצד נפעיל את הקרון בנקודת היעד העתידית. מאמרים שקראתי על חשיבות הצבת קרון במסגרת מוזיאלית מחד, וקשיים עצומים בהשגת קרון כזה מאידך, הדגישו ביתר שאת את חיוניות המיזם בהנחה ברורה שבתוך זמן קצר לא ישאר קרון כזה לפליטה . במקביל אספנו מסמכים בארכיונים בגרמניה אותם היה על הקורבנות למלא ערב שילוחם, מצאנו תיעוד רלבנטי ואף איתרנו מכתב עדות של נוסע בקרונות המוות. אספנו גם אביזרים שונים הקשורים בקרונות.

 

שלב איתור תורמים ומעוניינים בהצבת קרון

אחרי שגיבשנו את עקרונות הפעולה שלנו התחלתי לחפש תורמים בישראל בד בבד עם חיפוש הגורמים בישראל שעשוי להיות להם עניין בקבלת קרון רכבת משא גרמני משוחזר. פניתי בעל-פה ובכתב למספר גורמים רב בארץ מהם ביקשנו בעיקר רק "תמיכה רעיונית" – לא כסף ולא שווה ערך. מרבית הגורמים אליהם פניתי בארץ התעלמו לחלוטין מהפנייה. זאת למרות צירוף מכתב הבהרה מפורט של הרעיון, צילומי קרון אופציונאלי והסברים ממוקדים. חלקם ציינו את חשיבות המיזם אולם לא נענו לעשייה. נציין חלקם :

* לשכת נשיא המדינה

* הרב גרוסמן – בלא מענה

* פלאטו שרון

* סטף ורטהיימר

* אודי אנג'ל

* שבח וייס

* מכון משואה – סירוב

* מכון מורשת – כנ"ל - סירוב

* לוחמי הגטאות – כנ"ל – סירוב

* בית טרזין בגבעת-חיים – סירוב

* מוזיאון ביד-מרדכי – בלא מענה

* מוזיאון יד ושם – סירוב

* אירגון יוצאי מרכז אירופה, ראשיו ומנהליו לרבות בכירי וועידת-התביעות דחו את הרעיון באמתלה ש"נושא לימוד השואה אינו נמנה על מטרות האירגון" - ציטוט.[להזכיר - מדובר באירגון שמבוסס על תרומות יוצאי גרמניה, "וועידת התביעות", ניצולי שואה וצאצאיהם !]

* ראשי ה"ערים-אחיות" של נתניה גיסן ודורטמונד בגרמניה התעלמו כליל מכל פניותינו כמו גם ה – DIG " אגודת הידידות ישראל-גרמניה", ראשי מנהיגות "הקהילה היהודית" בברלין [ד"ר זימון], והקהילה היהודית של גיסן ודורטמונד.

* המיליארדר פרנק לואי באוסטרליה.

מאידך ישנם גורמים שהכירו בחשיבות המיזם ותמכו בו.

ביניהם נזכיר את :

* הועדה הנכבדה המארחת אותנו כיום

* כב' הרב ישראל מאיר לאו

*עיריית נתניה

* רכבת ישראל

* המועצה לשימור אתרים

* טוף מרום-גולן

* ד"ר גוטוואלד-ברלין / מנהל המוזיאון הטכני

* קואופרטיב תעבורה

* האמן הגרמני גינטר דמניג יוצר מיזם אריחי הזיכרון STOLPERSTEINE באירופה שהבטיח תרומה מיוחדת למיזם.

* הרב וולטר רוטשילד / ברלין [מומחה רכבות והמו"ל של מגזין "הרכבת"].

* מועדון האופנועים וחברת HARELY-DAVIDSON ישראל.

* העיתונות בגרמניה כמו גם באתרי אינטרנט מובילים ["הגליל" ועוד] שם זכינו לחשיפה במספר כתבות כיסוי אוהדות במיוחד.

לכל אלו שציינתי לעיל שלוחה עוד פעם ברכת תודה !

לאחר שעיריית נתניה נענתה לפנייתי והביעה הסכמה, לובנו דרכי הפעילות המשותפת שלנו איתה ועם מחזיקי הקרון בגרמניה, החילונו בפעולות לתיכנון שיחזור הקרון בגרמניה לאחר שהוא נבדק ונמצא ראוי להבאתו ארצה. קיימנו עם סוחרי הגרוטאות מו"מ כספי עיקש ומבחינתם חף מכל סינטמנטים לרכישת גרוטאת הקרון ולשיפוץ ראשוני טרם הובלתו ארצה באנייה מנמל אונטוורפן.

פה המקום לחדד ולהבהיר מעל כל צל של ספק. מדובר במיזם של שני אנשים פרטיים הפועלים על דעת עצמם ובהתנדבות. מה שמניע אותנו זו תחושת שליחות טהורה בלא זיקה לדעות פוליטיות או ממסדיות. לא עומד מאחרינו שום גוף או מוסד מכוון, – גם לא ראשת העיר נתניה [שהתמודדה על התפקיד במקביל עם עשייתנו במיזם זה] או מטעמה. נמנענו עד כה מלשרבב גורמים ממלכתיים, פוליטיים, ציבוריים וכיוצ"ב במיזם. כספים שנתרמו הועברו במישרין מהתורם לגורם המספק את הנדרש.

 

היעד, חזון וייעוד

כפי שכתב המשורר יהודה עמיחי בשירו "פצצת זמן יהודית" – העם הזה בנוי על שברים. שברי הלוחות, שברי הקברים, שברי המקדש, שברי העם ושברי הזמן. החזון שלנו בהבאת קרון שואה והצבתו באתר יד-לבנים בנתניה הוא ליצור באמצעותו פרוזדור שיחבר בין השברים שאירעו במרחב העבר לבין המציאות השלמה והעתיד. החיבור לקרון אמור לשמש מעין דבק מקשר ומתווך בין השברים. הקהל הנכנס לקרון נכנס לתוכו בחיל וברעדה, מביט סביבו ומיד נוגע בקירות בהיסוס כלא מבין ולא מאמין שהוא עצמו נוטל כעת חלק ומתחבר לחוויה הנוראה שחוו אנשים בדרכם האחרונה. אין ספק שעלינו להתמקד בזיכרון השואה כתהליך שצרף אותנו להיותנו עם בארצו. לקרון יש חלק סימלי חשוב בצריבה ובהנצחה של רצח עם שלם. אולם לצד אירוע טראומטי זה חובה עלינו כתוצאה מהביקור להקדיש זמן ומחשבה וליצור דיאלוג פנימי וחיצוני בשאלה "מה עלינו לעשות כדי שהמאורעות הנוראים האלו לא יחזרו על עצמם " ? בהבאת הקרון ו""השמשתו"" אני רואה בחזוני פלטפורמה להעברת מסרים של מניעת אבדן ערכים, רדיפה נגד תופעות של דה-הומניזציה ושיפוט מגמתי של האחר היושב בקרבנו. באמצעות הקרון אנו כעם צריכים לדון וללימוד על מידת אחריותו האישית של הפרט בהקמה ושמירה של ערכי הדמוקרטיה ודרכי מניעת שינויים אנטי דמוקרטיים. מה מידת הכוח שאנו מוכנים לתת למנהיגים שלנו ומשמעות הציות העיוור למנהיגים. איך קרה שעם כל כך תרבותי וליבראלי ומתקדם יצר, גיבש והוציא לפועל אידיאולוגיה רצחנית ? ריכז אומה שלמה סביב תיאוריות גזע מופרכות ? יצר מכונת השמדה מושלמת !ולמה השכנים לא זעקו ? למה העולם התנהג כפי שהתנהג ? איך נמנע אנו מהתנהגות כזו בעצמנו ?אני טוען שהרוע האנושי לא חלף מהעולם. הוא חי וקיים ובועט כשרובנו טומנים את הראש בחול גם כיום אל מול תופעות של גזענות, רצח-עם, אפרטהייד, שלילת חופש ממהגרים או מחפשי עבודה, אנטישמיות ועוד . אני טוען שללא מציאת בסיס משותף להגן על הערכים שימנעו את התופעות הבזויות הללו אין לנו כחברה זכות קיום. לכן לעניות דעתי, לא מספיק לחלוק את הידע והזיכרון על יהודים שנכלאו בלמעלה מאלף גטאות ומשם הוסעו 6 מליון מבני עמנו אל מותם האכזרי. יש צורך לפעול באופן רצוף וקבוע באמצעות החינוך כדי להטמיע את הסכנות ולמנוע שובה של ההיסטוריה. הפעלת הקרון בקונספט של לימוד חווייתי, תיעשה בשילוב אנשי הוראה, היסטוריונים, פילוסופים וניצולי שואה. היא תיעשה בסדנאות לתלמידים בכל הרמות ובכל המגזרים גם במסגרות של החינוך הבלתי פורמאלי, סמינרים, פירסומים ותוכניות העשרה חווייתיות, גם לחיילים ומבקרים אחרים שירצו להמשיך במעגל הלימוד, החשיבה והביצוע. כל זאת כהעצמה של חוויית הביקור בקרון לכל המגזרים לרבות מגזרי המיעוטים החיים בקירבנו. אסור לנו כעם לחיות בצל האשלייה ש"זה לעולם לא יקרה שוב". הקונספציה הזו לא הוכיחה את עצמה החודש לפני 40 שנה, או בחודש הבא לפני 18 שנה. אירועי השנים שחלפו רק מדגישים את העלייה התלולה במעשים שקרוב לוודאי לא חשבנו שהם יהיו מנת חלקנו כעם ומדינה. די אם נציין גם את רצח אמיל גרינצוויג בשנת 1983, את טבח המתפללים המוסלמים במערת המכפלה בשנת 1994 או רצח החייל נתן-זאדה בשנת 2005 כדי שנבין כמה המצב נפיץ.לאור לקחי השואה ותובנותיה, אנו כאזרחי המדינה שנוצרה בהליך של "משואה לתקומה", חייבים להוקיע את הגזענות והבורות שפשו בנו כדי למנוע הגדרות ומאפיינים לאנשים מקרבנו שהם שווי זכויות אזרחיות בארצנו ["שחויירים, ערבים, רוסים, אתיופים, אשכנזים" ובעבר הקרוב גם "מרוקאים, פולנים, ייקים" וכד'].יצירת קבוצות כאלו הינה תחילתו של האסון כפי שטוען הפרופסור משה צימרמן. על ממשיכי הדרך בהפעלת הקרון בנתניה להקים ולייסד יש מאין אמנה חברתית "מגילת יסוד" בה תיכללנה כל השאלות שהיו חלק בלתי נתפס של עמנו במחצית המאה הקודמת ולדאוג לכך וללחום על כך שבזכות מודעות, אחריות וזיכרון לא יכון שום עם שיוכל לפעול כפי שפעל השלטון הארור של הנאצים כלפי בני אנוש, רק משום היותם בני דת, גוון עור או אורחות חיים שונים או – כמו בעימותים הנוכחיים בקרב עמי ערב כיום – ועל אף היותם אחים לדת ולמסורת זהה. רק כך נוכל לגבש בארץ רקמת חיים משותפת ובריאה של אזרחים שומרי חוק, תומכי שלום, שוויון ודמוקרטיה.

 

הרצאה בועדת ההנצחה כנסת ישראל 29/10/2013.

יזמו וביצעו את המיזם :

רוני דותן, תל-אביב, 

drodan@012.net.il 

טטיאנה-מתניה רוגה (TATJANA RUGE), ברלין

ruge.berlin@web.de

 

מהרצאת טטיאנה רוגה בפני ועדת ההנצחה - גרסה באנגלית

 

Shalom lekulam,

I stand here in front of you today not as a historian, not as a philosopher and not as a teacher. I stand here as a woman with the intention to realize a meaningful project.

I was influenced by my parents: Born in 1915 in Berlin, my father, as a Communist, taught me to hate Fascism and to feel the deep distrust of Germany that he himself did.
My Russian mum gave me the love that made it possible not to harden my heart and to always see the light in the darkness.

I would never have believed how often I would find reflections of this heritage, of these lessons, in our project.

It was the film "Schindler's List" in 1993 that first provided me with pictures of the Shoa. I was then 30 years old.
Before that, my knowledge had been limited to what we had learned from books in school, a few facts—not more. In addition to the resistance of the Communists and the Great Patriotic War of the Soviet Union, upon viewing that film I became aware of another, terrible level.
I absorbed the theme and went deep into the history of the Shoa. Over the next few years, I tried to read and see as much as possible to compensate for my previous ignorance.
In March 2009, I bought the book "Sarah's Key" written by Tatiana de Rosnay. Finishing that book at arba ba’boker, I was so moved by the story that I decided: The time of just watching or just reading is over, I want to do something:
To keep the history and memory alive, especially for the next generations. To work to ensure that none of the victims will be forgotten.
There is no statute of limitations on Auschwitz, there is no statute of limitations on Riga, there is no statute of limitations on Lidice.
So “Sarah’s Key”, written by another Tatjana changed my life completely and was the last step in a kind of preparation or probation.
The next day I became a volunteer in the Stolpersteine project—in Ivrit it was called in the past “awnei negef”, but we use the term “arichej me'ída”.
The artist Gunter Demnig lays these stones, in the form of small brass plates, in front of the last residence of the victims.
At the time that I became involved in the Stolpersteine project, the freight wagon was a horrible icon. To enter one in a museum was and still is beyond my strength.
         But on the way to do some research in a small town near Berlin, Ronny discovered some old railway cars, and he said: "What do you think, could we manage together to take a rail car like this to Israel?" I automatically replied: "Crazy! Impossible!"
And yet I was immediately swept up in the idea, voluntarily and without thinking about the strength, time and devotion it would take to work it out.

My experiences with the freight wagon project and its connections have taught me a lot. My father’s lessons have been confirmed many times.
Meeting German colleagues, and not just those my age, I have often the feeling they have not learned from the past.
And there is still a lot of indifference; I often encounter the mentality: it was too long ago, there are more important things, this topic must have an end point.

With complete horror I must acknowledge that I meet people who speak German, but whom I do not understand.
From the beginning of the project I had the feeling that the list of supporters in Germany would not be long. But I did not know that we would not need a list -- that we would not even need the fingers on one hand to count them.
At no time have I had the feeling that this project gets the support and the tailwind that it so desperately needs in Germany.
Many phone calls and e-mails leave me with tears of anger and helplessness in my eyes.

But the love that my mother taught me makes me smile even today. The support from Israel for us has made me smile beyond measure.
To feel so much warmth was great! From that time on our wagon has been for me ha’karon.
And now the incredible is already within reach: In and with the town of Netanya we have found real and honest supporters.

And as we now put up ha’karon I have a great desire. This desire also directs the education of our children.

The wagon should be a reminder of the past, a warning for the present and an instruction for the future.

The person who closes his eyes to the past is blind to the present. The person who does not want to remember the inhumanity is vulnerable to new risks of infection.
          Let us honor freedom. Let us work for peace. Let us hold on to what is right. Let us serve our own inner standards of justice.

Today’s date is not just a significant date for me. It has burrowed under my skin. Exactly 71 years ago today, on the 29 of October, 1942, the deportation train numbered "22 East Transport" reached the station in Riga. Among them was Ronny’s great-aunt Dr. Erna Friedländer. On that same day all 798 men, women and children were shot in the woods near Riga.


And so this date suggests a large arch for me: from 29 of October 1942, with the fate of ha’karon, to 29 of October with my visit at the Knesset in the Israeli parliamentary association in commemoration of the Shoa!
Toda.

Tatjana Ruge, Berlin-Jerusalem 10/2013
ruge.berlin@web.de

 

הרצאת טטיאנה רוגה בתירגום לעברית

 

שלום לכולם,

 

בעומדי כאן מולכם היום אינני פילוסופית, אינני היסטוריונית, ואיני מורה. אני עומדת כאן כאישה גרמנייה שבכוונתה להנכיח לכם את המשמעות של המיזם.

אני הושפעתי מהורי : האב יליד 1915 שהיה קומוניסט, לימד אותי לשנוא את הפאשיזם ולחוש עמוקות את מה שהפריע לו בגרמניה כפי שהוא חש. אימי ממוצא רוסי נתנה לי את כוח האהבה בזכותה למדתי לא להקשיח את ליבי ולראות תמיד את האור למרות החשיכה.

מעולם לא האמנתי כמה מוחשית תהיה הירושה הזו שקיבלתי מהורי עד שפעלתי בביצוע המיזם.

זה היה הסרט "רשימות שינדלר" בשנת 1993 אשר בראשונה סיפק לי תמונות של השואה. הייתי אז כבת 30. לפני כן הידע שלי היה מוגבל למה שלמדתי מספרים בבית הספר , כמה עובדות לא יותר. בתוספת לסיפור ההתנגדות ההרואי והלוחמה הפטריוטית של אזרחי המשטר הסובייטי אני נחשפתי לסיפור נורא אחר.

אני קלטתי את המסר ונסחפתי עמוק לתוך הסיפור ההיסטורי של השואה. בשנים שלאחר מכן ניסיתי לקרוא ולראות כל סוג של חומר כדי להשלים את הפער שהיה לי בנושא.

בחודש מרץ 2009 רכשתי את הספר "המפתח של שרה" אותו כתבה טטיאנה דה-רוניי. כאשר סיימתי לקרוא אותו הייתה השעה 4  לפנות בוקר. הספר ריגש אותי עד כדי כך שבו במקום החלטתי : הזמן ללמוד ולקרוא הסתיים עבורי. אני רוצה לעבור לשלב המעשים. לפעול לשימור הזיכרון ההיסטורי במיוחד לדורות הבאים. אושוויץ, ריגה או לידיצ'ה אינם חקוקים למזכרת תחת חוק .

הספר "המפתח של שרה" שנכתב על ידי טטיאנה אחרת שינה את חיי לחלוטין והיה הצעד האחרון לאחר תקופת מבחן ארוכה.

למחרת היום הפכתי למתנדבת פעילה בעמותה הגרמנית הפועלת להנחת "אריחי-זיכרון" [לשעבר אבני-נגף}, אותה יזם האמן גינטר דמניג. אריחי נחושת קטנים המונחים לזיכרון בפתחי הבית ממנו הוצאו הקורבנות בדרך אל מותם.

באותו שלב בו אני הייתי מעורבת במיזם אריחי-הזיכרון, היה קרון שואה רק מושג נורא עבורי. להיכנס לקרון כזה במוזיאון היה ועודנו מעבר לכוחותיי.

ואכן, כאשר רוני שאל אותי לפתע : " מה דעתך האם נוכל להביא קרון כזה לישראל?" הגבתי מייד: "משוגע", "בלתי אפשרי".

 

ולמרות זאת נשאבתי והתנדבתי מייד לרעיון, בלי לדעת כמה כוח, זמן ומסירות ידרשו על מנת לממש אותו.

ההתנסות שלי מהמיזם וההקשרים שליוו אותי, לימדו אותי הרבה בזכות הלקחים שלמדתי מאבי.

 

בפגישותיי עם גרמנים לא רק בני גילי אני חשה פעמים רבות שהם לא למדו את הלקח מהעבר. אני עדיין פוגשת וחשה, לא תמיד במילה הנאמרת, את המנטאליות נהוגה של : "זה היה מזמן"," יש נושאים חשובים יותר על הפרק", "הנושא הזה צריך כבר להסתיים".

בלא מעט חרדה אני התוודעתי לדוברי גרמנית שלא הבנתי אותם. כבר מתחילת המיזם הבנתי שרשימת התורמים בגרמניה לא תהיה ארוכה. אבל אני לא יכולתי לדעת שבעצם לא נצטרך רשימה כלל. מספרם קטן ממספר האצבעות ביד אחת. הנכון הוא שלא האמנתי שנקבל סיוע או אפילו רוח גבית בגרמניה. שיחות טלפון רבות שקיימתי ואי מיילים ששלחתי גרמו לי רק צער ומפח נפש.

אבל מה שאמי לימדה אותי גורם לי לחייך גם במצבים כאלו.

התמיכה שהגיעה מישראל הייתה מעבר לכל מידה. מכאן ואילך ולנוכח החום וההשפעה שליוו אותנו בישראל קראנו למיזם שלנו בשם "הקרון". לא עוד "עגלה". והבלתי ייאמן הינו בהישג יד ובעיר נתניה מצאנו תומכים נאמנים.

וכעת, בעת שאנחנו נניח את הקרון ביעדו יש לי בקשה גדולה. הבקשה מנחה אותי גם בחינוך ילדינו.

הקרון אמור לשמש כזיכרון של העבר, אזהרה להווה וכלי לחינוך ילדינו.

האדם שעוצם עיניו מלהביט בעבר הוא עיוור לראות את ההווה. האדם שאינו רוצה לזכור את  חוסר האנושיות של העבר חושף עצמו לפציעות בעתיד.

בואו נכבד את החירות. בואו לפעול למען השלום. בואו נקיים את הנכון והחוקי. בואו נפעל על פי אמות המידה של הצדק.

 

היום הזה הינו תאריך משמעותי עבורי.

תאריך שנצרב מתחת לעורי.

בדיוק היום לפני 71 שנה בתאריך 29 לאוקטובר שנת 1942  הגיעה רכבת שמספרה הסידורי "משלוח למזרח מספר 22", עליה 798 נוסעים לתחנת הרכבת בעיר ריגה. בין הנוסעים הייתה דודתו השנייה של רוני דותן ד"ר ארנה פרידלנדר.

באותו יום נרצחו כל נוסעי המשלוח איש אישה וילד ביער ליד ריגה.

ככה, מאפשר לי תאריך זה צוהר שהחל בגורלם של נוסעי הרכבת ב – 29/10/1942 וממשיך בביקור שלי בכנסת ובהתכנסות של העמותה לזכר השואה בתאריך 29/10/2013.

 

תודה.

טטיאנה רוגה, ברלין-ירושלים 10/2013

ruge.berlin@web.de

 

 

דו"ח מדיוני העמותה הפרלמנטרית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה מאת

ד"ר אברהם דוד

 

 כמי שקרוב לנושא הנצחת השואה בדרכים שונות הוזמנתי על ידי מר רוני דותן ליטול חלק בישיבה של העמותה הפרלמנטרית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה שהתקיימה בכנסת ביום שלישי כ"ה במרחשון תשע"ד (29 באוקטובר 2013).

  לישיבה זו הוזמנו בעלי תפקידים שעסקו בעבר ואלו שעוסקים בהווה בנושא הנצחת השואה, וכן ניצולי שואה ממגזרים שונים, ובכללם תושבים מהעיר נתניה. עוד נכח בישיבה זו פרופ' מאיר שווארץ, העומד בראש "בית אשכנז" בירושלים, ששם לו למטרה להנציח את חורבנם של בתי הכנסת בגרמניה ב"ליל הבדולח".

  במסגרת זו נדון מיזם הצבת קרון משא גרמני אותנטי ששימש להובלת יהודים לסופם המר. יוזמיו הם מר רוני דותן מתל-אביב והגברת טאטיאנה רוגה (Tatjana Ruge) מברלין. אין צורך להכביר מלים לחשיבותו של מוצג סמלי זה בהצבתו במקום ציבורי, על מנת שישמש כעדות חיה להיבט אחד מן המכלול הרחב בנושא החדרת המודעות למה שעבר על המוני בית ישראל באירופה כולה בדרכם האחרונה. עירית נתניה נרתמה למשימה להצבת הקרון במקום מרכזי בעיר.

  הישיבה שנוהלה על-ידי הרב יוסף וסרמן - יושב ראש ועדת הנצחה בעמותה זו נפתחה בנאומיהם הקצרים והמרשימים במיוחד של יוזמי הפרויקט הנזכרים לעיל. הגברת רוגה נשאה דבריה באנגלית שתורגמו לעברית. לאחר מכן התפתח דיון בקרב המשתתפים בדבר חשיבותו של מיזם זה, שהרי כבר מוצב במתחם יד ושם קרון המתנשא לגובה מעל פני הקרקע והנראה ממרחקים. הדוברים השונים חיוו דעתם מי לחיוב ומי לשלילה. יש שתמכו בכל לב במיזם זה, ויש שראו בעצם הצבתו עניין מיותר, שהרי קרון דומה כבר מוצג ביד שם. עם הדוברים נמנו נעמי ויוסף פרידמן מנתניה, שניהם ניצולי שואה שתמיכתם במיזם זה הינה משמעותית ביותר.

  בישיבה זו נכחו בין היתר, שלושה אנשי יד ושם, ביניהם הגברת רחל ברקאי – מנהלת אגף הנצחה והסברה במוסד זה וד"ר אייל מזרחי מבית הספר הבינלאומי להוראה השואה ביד ושם. שניהם לא התלהבו בלשון המעטה מהמיזם, שהרי המסגרת החנוכית של הוראת השואה מתנהלת בבית הספר הבינלאומי להוראת השואה. שניהם לא נתנו דעתם לכך, שהמיזם הנזכר איננו מיועד להתחרות בפעילות המופלאה של יד ושם, אלא להעביר דרך הקרון מסרים שונים, כפי שהיטיב להסביר מר דותן בנאומו, דרך משל: הסמליות המיוחדת של הקרון כאמצעי תחבורה ראשי להובלת המוני הקרבנות למקומות הכחדתם, כמו גם חוויה מוחשית של כניסה לקרון שיוצגו בו גם מופעים אור-קוליים על מנת לסבר את האוזן ואת העין, מה שכמובן לא קיים בקרון שביד ושם, ואף יותר מכך, באמצעות הקרון ינתן ביטוי להחדרת ערכים אוניברסאליים: ערכי הדמוקרטיה מצד אחד, ושלילת הגזענות מאידך.

 

ד"ר אברהם דוד,               ירושלים ט' כסליו תשע"ד  (11.11.2013)

 

2014

2015

2016

 

אי אפשר היה להישאר אדיש אל מול שורת דגלי ישראל וגרמניה המתנופפים יחד ברוח ברחבת הקרון להנצחת השואה שבנתניה. קרון אחד, ראשון ויחיד שהובא ארצה מגרמניה ביוזמת טטיאנה-מתניה רוגה מברלין ורוני דותן מתל-אביב, למטרת הנצחת השואה. באירוע "שגרירים צעירים" הקושר בין תלמידי תיכון מגרמניה ומישראל ניטע ביום 14/9/16 עץ לסימול האחווה, השיתוף והתקווה לעולם טוב יותר.
דבריו של מייסד ויוזם הקשר מר טומי ברייער מנתניה, איש חינוך בכיר מספרים את כל הסיפור, עבר, הווה ועתיד... וראו בלינק.

Es war unmöglich, in Anbetracht der Reihe wehender israelischer und deutscher Fahnen entlang dem Platz an dem der Güterwagen als Shoah-Mahnmal in Netanya steht, unberührt zu bleiben !
Der Güterwagen, der als erster und einziger als Privatinitiative aus Deutschland nach Israel durch Tatjana-Matanya Ruge aus Berlin und Ronny Dotan aus Tel Aviv gebracht wurde, ist ein authentischer Teil der Shoah.
Am 14.09.2016 zur Zeremonie der "Young Ambassadors" (Verbindung von High-School-Schülern aus Deutschland und Israel als „Young Ambassadors“) wurde an dieser Stelle ein Baum als Symbol der Brüderlichkeit, Zusammenarbeit und Hoffnung auf eine bessere Welt gepflanzt.
Die Worte des Gründers und Initiators dieser Verbindung, Herrn Tomy Breuer, eines ehemaligen stellvertretenden Direktors einer High-School in Nethanya umfassten die ganze Breite-Vergangenheit, Gegenwart und Zukunft ...

Doch sehen Sie selbst, indem Sie diesem link folgen oder uns auf unserer homepage unter "הקרון ביו-טיוב" besuchen!!!!

https://m.youtube.com/watch?v=BJ0YDzVPbgk

#שואה #קרוןשואה #נתניה

2017

2018

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now